<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער הפרישה</h1>
<h2>דף ד:</h2>
הנה השלמנו דין הנדה והיולדת, ופרישתן לכל ימי השנה. אך יש נדה אחרת גדולה מזו, והיא בכלה שלא נבעלה ופירסה נדה, שהוא אסור להתיחד עמה בלילה, אלא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, כדאיתא בכתובות בפרק ראשון [ד' ע"ב]. ומהלשון הזה נלמד דלא סגי ליה בחדא מיניהו, אלא שצריך להיות בבית אנשים ונשים, והוא ישן בצד אחד בין האנשים, והיא ישנה לצד השני עם נשים. נמצא הייחוד הזה הוא חמור יותר מיחוד של אשת איש, שהיא מתיחדת עם שני אנשים כשרים [קידושין פ' ע"ב], וזו אינה מתיחדת עם בעלה עד שיהו שם אנשים ונשים, והטעם מפני שהיא אשתו והיצר מקטרג עליה. ויש אומרים לענין יחוד אשה אחרת כמו כן כי האי גוונא בעינן טפי, וכי אמרינן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, הני מילי ביום, אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחת עד שיהיו שם שלשה כשרים, מפני שהיא דומה לדרך (זו), דאמרינן [קידושין פ"א ע"א] לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה, שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא אחד מתיחד עם הערוה, והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינייהו איתער חד ועביד איסורא, ומסתברא כוותיה. מיהו שמירת נשים לא בעינן כלל, ממעשה דרבי יהושע [שבת קכ"ז ע"ב] שהלך הוא ותלמידיו לפדות ריבה אחת, ובלילה השכיבה תחת מרגלותיו. [ושלשה כשרים נמי דאמרינן לענין ייחוד, לאו כשרים כי האידנא, דהא אפילו רב ורב יהודה לא חשבו נפשייהו כשרים כדאיתא בקידושין [פ"א ע"א]. מיהו הכא לענין הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים לא דייקינן בהו בכשרים כולי האי, מפני שהוא שומר את אשתו מהם והיא נשמרת בהם ממנו, הואיל ואין להם רשות להקל בה את ראשם. כך נראה לי].
ויש עתים אחרים שהם ממקרה הזמן שהוא צריך לפרוש ממנה, כגון אבל בימי אבלו [מו"ק ט"ו ע"ב] בין בחול בין בשבת [שם כ"ד ע"א], וכגון תשעה באב ויום הכפורים שהן אסורין בתשמיש [יומא ע"ג ע"ב]. אלא שאין צריכין הרחקה אחרת, שהרי אמרו באבל [כתובות ד' ע"ב] באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו אפילו בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות פרק ראשון [שם] משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה, והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר. מיהו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב [שבת י"ג ע"א] מיבעי ליה לארחוקי שלא ישן עמה במטה כלל. [ועוד דהא דקתני התם וכופה את מיטתו ונוהג עמה אבילות, וכן היא שמת חמיה או חמותה כופה את מטתה ונוהגת עמו אבילות, איכא לאוקומה עמו בבית ולא עמו במטה כדמוקים לה התם]. ויש אבלות אחרת שהוא אסור להתיחד עם אשתו בלילה, אלא שהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, כדתניא [כתובות ד' ע"א] הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים ואשתו ישנה בין הנשים. יש מפרשין כל אותן ימי המשתה בלבד, ויש מפרשין כל ימי המשתה והאבל, וכן עיקר, ואע"ג דאבלות אחרת אין זקוק לכך, אבילות דהכא שאני, דקילא ואתי לזלזולי בה [ומאי קולא איכא הכא, דקתני נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי האבל]. ואיכא מאן דאמר דאי מתרמי ליה לאינש אבילות ברגל שצריך כמו כן שישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, משום דדמי האי [אבילות] לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהיג אבלות ברגל, וקיימא לן דאסור בתשמיש, דאמרינן [מו"ק כ"ד ע"א] דברים שבצנעה נוהגים, הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא. ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה דאית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה, אבל שמחת הרגל לית ביה כי האי גונא. דאי לא תימא הכי, שבת הא לא נהיגי ביה אבלות אלא דברים שבצנעה, וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה הוא דקא מפשי בהו, ומשום הכי אתי לזלזולי באבלות דידיה, וכן הלכתא.
<h2>דף כב:</h2>
כתב רב אחא משבחא ז"ל ואשה שקבעה לה זמן לראייתה נאמנת לומר לא ראיתי. [ד]אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל [כתובות ע"ב ע"א] מנין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר [ויקרא ט"ו] וספרה לה, לדעתה. מיהו היכא דהוחזקה נדה בשכנותיה, כגון דלבשה מנא דהיא לבשה בימי נדתה, ואמרה לבעלה טהורה אני לא מהימנא, דאמר רב יהודה [שם] הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, אלמא (דודאי) [כודאי] משוינן ליה. ותנן נמי בכתובות בפרק המדיר [שם] ומשמשתו נדה, ואקשו אי דידע לפרוש, אי דלא ידע נסמוך עלה, ואוקימנא כדרב יהודא, דכי האי גוונא לא איבעי ליה לסמוך עליה, אלמא לא מהימנא. והיכא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא, דהא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. אבל אם נתנה טעם לדבריה נאמנת, כי ההיא מעשה [שם כ"ב ע"ב] דשמואל דאמרה ליה דביתהו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ואמר לה שמואל אתמול טמאה ועכשיו טהורה, אמרה ליה לא הות בחילי ההיא שעתא, ובעא מיניה שמואל מרב ואמר ליה נאמנת. והכי אתמר בירושלמי [שם פ"ב ה"ב].
<h2>דף סא.</h2>
שער הפרישה, ראיתי לפרש בו זמני הפרישה אשר האדם חייב לפרוש מאשתו בעודה תחתיו. ולא אזכור בהן אותן האסורות עליו שהוא חייב לגרש אותן, כי אם אותן שהוא מותר לקיימן אבל הוא צריך לפרוש מהן מפני הטומאה ותולדותיהם, או מפני מקרה העתים. וכן אפרש ענייני הפרישה כמה הם, וכי הם זה למעלה מזה, כאשר אנו עתידים לפרש. ואפרש תחלה פרישות הנדה והיולדת, כי הנה מפורשות בתורה, ומהנה נלקחו הפרישות הקלות והחמורות. אומר תחלה כי האדם צריך לפרוש מאשתו בעת נדתה, ולהתרחק ממנה, כאשר כתוב [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואמר החכם בחכמתו [קהלת ג'] עת לחבק ועת לרחוק מחבק. ותניא באבות דרבי נתן ז"ל [פ"ב ה"א] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, פירוש דברים של הרגל, תלמוד לומר לא תקרב. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה, תלמוד לומר לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות, נזדמן לה אליהו ז"ל, אמר לה בתי אותן שבעת [נ"א. שלשת] ימים הראשונים, פירוש ימי הזיבה, מהו אצליך, אמרה לו לא נגע בי אפילו באצבע קטנה, כל אותן ימים האחרונים, פירוש ימי הספירה, מהו אצליך, אמרה לו אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי, אמר לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, שום קריבה בעלמא. ואמרי רבוותא נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברא, דתנן [שבת י"א ע"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ואעפ"י שאין הטעם מפורש מכאן לאסור אותה על השולחן, כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת קאמר, אבל על שלחן אחד מותרת. ואם תאמר מפני שהשוו בגמרא [שם י"ג ע"א] ענין עלית העוף והגבינה על שלחן אחד לענין הנדה, ומה התם לכל השלחן נאסר, אף כאן כל השלחן נאסר עליה. אין זה דומה לזה, שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא לענין שלא תישן עמו במטה בבגדיה, כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש, וכמו שגזרו בבשר וגבינה עלייה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה אטו תשמיש, אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן אחד מותר, שאפילו בקערה אחת אינה אלא משום הרגל מאין לנו לאסור. אלא שיש לסמוך את דבריהם ממה שאמרו בחיצונה [שם] כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים, [ואמרינן דברים טמאים ס"ד, אלא אימא דברים שאינם מתוקנים]. והתם ודאי על שלחן אחד נמי אסור, דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עלייה אטו אכילה, וקאמר כיוצא בו, אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן אחד כי האיך. מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אעפ"י שהיתה אוכלת על השלחן מותר, דהא איכא הכירא להרחקה. והכי נהוג עלמא נמי לבשר וגבינה. אמר רבי יצחק ברבי חנינא אמר רב הונא [כתובות ס"א ע"א] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. מזיגת הכוס, דביתהו דשמואל מחלפא ליה מידא דימינא לידא דשמאלא משום הכירא, אביי מנחא ליה אבי סדייא. הצעת המטה, לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו לית לן בה. כתב ר"ח זצ"ל דכל הני מילי בימי ליבונייהו, אבל בימי נדתן אסור. וכולהו רבוותא לא איפלגי בהא מידי. [ושמא הכריח אותו מה שראה בתורת כהנים בסדר ויקרא בפרשת או נפש כי תגע [ויקרא ה'], טומאתו לרבות זבים וזבות נדות ויולדות, אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין, ת"ל לכל טומאתו. ומשמע ליה מהכא דאיכא ימי קולא בימי זיבה, ומאן נינהו ימי ליבון, אלמא דמקילינן בהו טפי מימי הראיה. ולאו מילתא היא, דא"כ גבי זב ונדה ויולדת מאי ימי קולא משכחת בהו. אלא הקולא השוה בכולן הם הימים שאינן רואין דם, וימי החומרא הם הימים הרואים דם, מפני שהם טמאים וטומאה יוצאה מגופם. אבל לענין אחר אין ביניהם שום הפרש]. ולפי דעתי חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מיקל בימי לבון טפי מימי נדה [ואתי לזלזולי בהו טפי], ואין ראוי לעשות כן.
ורב אחא כתב בשאלתות הכי, אית(א) דאמרי שדר לה שמואל כסא דברכתא ולא קבילא, (וכי) [דכי] הוה יתבא נדה הוה מודעא ליה בכסא דברכתא דלא שתית כסא דברכתא, דאמר מר [ברכות נ"א ע"ב] ומשגרו במתנה לאנשי ביתו כי היכא דניהוי ליה שלמא, וכי שתיא אתי לידי הרגל עבירה. והדר אמרה ליה טהורה אני, אחותך היא דאיקלעת לגבאי, (אמרה) [אמרי] אי שתינא קמא אמרה לא קא עבדא לי יקרא, אמינא אשדריה ניהלך דתשתייה את. הדין הוא לישנא דרב אחא, ולא ידענא היכא אשכחיה. ושמעינן מינה דנדה אסורה למשתי מכסא דגברא. ולא ידענא מאי טעמא, דהתם לאו אפתורא דגברא הות אכלה, ושלא בפניו הות, והרי הצעת המטה שהוא דבר המביא לידי הרגל, ואפילו הכי שלא בפניו מותר. ונראה לי דאם איתא להא מילתא בכי האי גוונא בלחוד הוא דאיתא, דקא מייחד (ליה) [לה] כסא וקא משדר ליה ניהלה כי התם, משום (דקאי) [דקיהיב] דעתיה עילוה. והכין תניא במסכת כלה [פ"א] המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה, מפני שדעתו סומך עליה, דבר אחר מפני שיצרו רבה עליו. ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר, היכא דמייחד לה ומשדר ניהלה אסור, דהא קא מעייל דעתיה עילוה. והאי דנקט כוס של ברכה רבותא קאמר. מיהו היכא דקא שתו כולהו מההיא כסא ושתיה איהי נמי בתרייהו לית לן בה.
<h2>דף עב.</h2>
כתב רב אחא משבחא ז"ל ואשה שקבעה לה זמן לראייתה נאמנת לומר לא ראיתי. [ד]אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל [כתובות ע"ב ע"א] מנין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר [ויקרא ט"ו] וספרה לה, לדעתה. מיהו היכא דהוחזקה נדה בשכנותיה, כגון דלבשה מנא דהיא לבשה בימי נדתה, ואמרה לבעלה טהורה אני לא מהימנא, דאמר רב יהודה [שם] הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, אלמא (דודאי) [כודאי] משוינן ליה. ותנן נמי בכתובות בפרק המדיר [שם] ומשמשתו נדה, ואקשו אי דידע לפרוש, אי דלא ידע נסמוך עלה, ואוקימנא כדרב יהודא, דכי האי גוונא לא איבעי ליה לסמוך עליה, אלמא לא מהימנא. והיכא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא, דהא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. אבל אם נתנה טעם לדבריה נאמנת, כי ההיא מעשה [שם כ"ב ע"ב] דשמואל דאמרה ליה דביתהו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, ואמר לה שמואל אתמול טמאה ועכשיו טהורה, אמרה ליה לא הות בחילי ההיא שעתא, ובעא מיניה שמואל מרב ואמר ליה נאמנת. והכי אתמר בירושלמי [שם פ"ב ה"ב].
